לאהוב ולקטר / מיקי גולדנברג  |  "נאפיס לנשמה"  |  "טעם החיים" - קטעים כתובים מתוך ההצגה  |  הלוויה - מצגת  |  דודו כותב על ילדיו - קטע הומוריסטי  |  דודו כותב על עצמו - בלעדי!!!  |  "מלכודת הטלוויזיה" של דודו טופז ז"ל / רובי וינטרויב  |  הרב יצחק פנגר שליט"א מדבר על דודו ז"ל  |  יום השואה והגבורה לזכרם של משפחת פולמן - משפחתה של לילי גולדנברג  |  "הזיכרון שעולה לי בראש בזמן שנשמעת צפירה..." - דודו מספר על הזיכרון שלו  |  זיכרונות מדודו / כתבה דנה גולן - מעריצה וותיקה מגיל 9  |  הרב רפאל זר שליט"א מדבר על דודו ז"ל  |  עו"ד שפטל מדבר על יחסה של התקשורת לפרשת דודו טופז  |  חצי שנה אחרי - קברו של דודו ז"ל  |  אליהו ולילי גולדנברג ז"ל-המצבות  |  מכתב סליחה שכתב דודו בכלא ושלח לחברו עוה"ד בני דון יחייא  |  חדשות  |  הסרט - "כשדודו פגש את אריה"  |  שיר האושר - בלעדי ! הושמע בהלוויה  |  קטעי אודיו בלעדיים  |  קליפים - דודו לאורך השנים  |  מכתב מידידה  |  אבא- המצגת מארוע ה-30  |  קברו של דודו הפך לאתר עלייה לרגל  |  הרב לאו מדבר על דודו ז"ל  |  קטעים מתוך הספר שמיקי גולדנברג כותב  |  קטעים מתוך המחזמר "משה"  |  מלגה ראשונה ע"ש דודו טופז הוענקה אמש לאסיר  |  סרטים בלעדיים בהפקת המשפחה  |  אירוע יום השנה לזכרו של דודו  |  המכתב שהתפרסם בידיעות אחרונות  |  

תאריך ושעה
 



להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח


 
שיר האושר


"טעם החיים" מקדונלד


"פליטת פה"- גור"

 
"פליטת פה" מיסים

 
"פליטת פה" משה ו
האורנג'דה

שיר לשולמית

סרט אילם

אבא דודו

מוכר העיתונים

שחק אותה

מתוך טעם החיים
איזה עולם מופלא

לדוד משה

טר"ש בטיטו
דף הבית >> קטעים בלעדיים >> יום השואה והגבורה לזכרם של משפחת פולמן - משפחתה של לילי גולדנברג
 

                   יום השואה והגבורה לזכרם של משפחת פולמן ז"ל

משפחת פולמן הייתה משפחתה של לילי גולדנברג ז"ל, אימם של דודו ז"ל ומיקי. 
לילי גולדנברג איבדה את כל בני משפחתה בשואה - אביה דויד (שעל שמו נקרא דודו) אמה שרה ואחיותיה - חנה בת ה-15 ועדה בת ה-12, כולם הומתו בתאי הגזים.
לילי גולדנברג הצליחה להימלט מוורשה לפני תחילת החיסול.



                        


דודו מספר על הבריחה של אימו מוורשה והמסע לארץ-ישראל / מתוך ספרו ''החיים זה לא מה שהבטיחו לי'' 
 

"המלחמה פרצה בספטמבר 1939 ואמא נשארה שם עם משפחתה..."
"בתחילת מאי 1940, תשעה חודשים לאחר שהגרמנים כבשו את וורשה, הצליחה אמא לקבל
מאבא, שכבר היה בפלשתינה, אישור על כך שבטרם פרצה המלחמה היא נרשמה לאוניברסיטה העברית בירושלים. היה זה האישור השני על כך, שכן הראשון נשרף בהפצצה הגרמנית על וורשה. 
בעזרת אישור זה, ומכיוון שאז טרם הוכרז על "הפתרון הסופי" ליהודי אירופה, הצליחה אמא לצאת מוורשה בדרכה לטריאסט שבאיטליה, משם היתה אמורה להפליג לארץ-ישראל. היא נפרדת מהוריה ואחיותיה, כשלא עולה כלל על דעתה שזוהי פרידתם הסופית, ויוצאת ליוגוסלביה, משם היתה אמורה להמשיך לאיטליה.
עם הגיעה ליוגוסלביה כבר הצטרף מוסוליני למלחמה לצידה של גרמניה, ובכך נחסמה דרכה לאיטליה וכל תוכניותיה שובשו.
היא היתה אז נערה בת 18, לבדה במדינה זרה באירופה, בתוך קלחת מלחמה מטורפת ואכזרית, והבינה שאם היא לא תעזור לעצמה איש לא יעשה זאת. במשך שלושה שבועות התדפקה על דלתותיהן של השגרירויות בניסיון למצוא מדינה אחת שתיאות לתת לה אשרת כניסה בדרך לארץ-ישראל.
השגרירות הראשונה שנתנה לה אישור כניסה לשבוע ימים היתה השגרירות הטורקית דווקא, אלא שכדי להגיע לטורקיה היתה חייבת לעבור מדינות נוספות. בדרך לא דרך הצליחה להשיג אשרת מעבר דרך סלוניקי שביוון.
כשהגיעה ליוון טיפלה בה שם הקהילה היהודית בצורה החמה ביותר, אלא ששם הסתבר ששלטונות טורקיה יאפשרו את כניסתה רק אם תשיג אישור נוסף על כך שהיא באמת מתכוונת להמשיך לארץ-ישראל. 
בסדרת מכתבים דרך קרוב משפחה בארה"ב הצליחה להגיע לאבא (טלפונים בתקופה ההיא, היו אמצעי תקשורת מסובך יותר ממכתבים). אבא עלה לירושלים והצליח להשיג את האישור הנוסף, תוך שהוא הופך עולמות לשם כך.
האישור הגיע ליוון, אמא יצאה לאיסטנבול. מאיסטנבול היא יוצאת לבדה לסוריה ומשם לביירות. דודתה של אמי, 
אחות אמה, נחמה, כבר גרה בחיפה באותו הזמן.
אבי היה מבקר את נחמה מדי יום ביומו כדי לקבל מידע חדש בדבר מקום הימצאה אי-שם באירופה...
אמא הגיעה לביירות ב-22 באוגוסט 1940,...בשעת אחר צהריים של אותו יום היא דפקה על דלת ביתה של נחמה והשתיים נפלו אשה בזרועות קרובתה.

אמא ניצלה מהשואה.
...שנתיים לאחר בואה של אמי לישראל...הגיעה הבשורה המזעזעת: משפחתה נלקחה מהבית למחנה הריכוז.
באוגוסט 1942 הושמדו דויד פולמן - סבי, מנהל בית הכנסת הגדול בוורשה, איש אשכולות, אינטלקטואל מוסרי ויהודי גאה. באותו יום נחנקה למוות בגזים אשתו שרה - אשה יפת-תואר ואצילת-נפש, שחן בת-מלכים לה. ביחד איתם החליטו הנאצים שגם שתי נערות - חנה בת ה-15 ועדה בת ה-12 מהוות סכנה לרייך הגרמני ולטוהר הגזע הארי. שתי נערות שהותירו אחריהן ציורים ושירים מלאי נשמה טהורה. גם הן נחנקו למוות ע"י הנאצים. רק אמי נותרה בחיים..."

      גורלם של ששת מיליוני אחינו ואחיותינו, קורבנות השואה, לא ימוש מלבנו לנצח.
                                   נזכור ולא נשכח - יהיה זכרם ברוך!
                                                                                          

                                                                 
 

Go Back  Print  Send Page
לייבסיטי - בניית אתרים