דף הבית >> מבצע "חדשות טובות" >> מבצע "חדשות טובות" -תוצאות וסיפורים
 
מבצע חדשות טובות

תוצאות המבצע:

1020 אנשים הצביעו !


מקום ראשון - המורה שבלב עם 527 קולות
מקום שני - טוב הלב של נורייה עם 264 קולות
מקום שלישי - נורייה מראשון לציון עם 103 קולות


תודה לכל המשתתפים, אתם מוזמנים לקרוא את הסיפורים ולזכור תמיד שיש אנשים טובים באמצע הדרך, שעושים דברים טובים לזולת ומחממים את הלב גם בלי להיות בכותרות. 

לארכיון המבצע ולכל הזוכים

 


 1. נורייה מראשון לציון:

בראשון לציון ישנה אישה כבת 60 בשם נורייה, המאכילה כ-300 חתולי רחוב, היא מאכילה אותם במספר מקומות בראשון לציון, היא גם לוכדת את החתולים לעיקור וסירוס ומטפלת בגורי חתולים נטושים ומחפשת להם בתים. אלה הם חתולים מסכנים מאוד שאין להם כל מזון אחר או כל עזרה אחרת, פרט לעזרה של נורייה. היא למשל מאכילה באזור התעשיה הישן, שם שמו פחים מוטמנים (תת קרקעיים), כך שהחתולים נותרו למעשה ללא מקור מזון מהאשפה, ובכך היא מצילה את חייהם. נורייה נמצאת במצוקה כספית ואיננה יכולה לקנות שקי אוכל לחתולים בכמות מספקת והיא לא יכולה להאכיל את כל החתולים. היא צריכה כ- 30 שקי אוכל של 18 קילו בחודש כדי להאכיל את כל החתולים. האם משהו יכול לתרום לה מעט אוכל עבור החתולים? אפילו האוכל הכי פשוט לחתולי רחוב יעזור. אפילו שק אחד יעזור. הטלפון של נורייה הוא : 052-8906809 אני פונה אליכם בשמה מאחר ואין באפשרותה לפנות אליכם. בבקשה עזרו להציל את החתולים של נורייה. אני מצרפת לכם סרט שצילמתי באחד ממקומות האכלה באזור התעשיה הישן בראשל"צ (במקום כולו יש כעת רק פחים מוטמנים): http://www.youtube.com/watch?v=T95Wy3f_x3U

אפשר גם לדבר ישירות עם נורייה 052-8906809 הקמתי לה קבוצה בפייסבוק:
http://www.facebook.com/group.php?gid=179503316065&ref=mf

שרונה שבי 
ראשון לציון


 

 2. טוב הלב של נורית

רוצה לאמר לכם כמה חשוב לנו כחברה להיות טובים ורחמנים כל הזמן ולא רק "לפעמים" ואני רוצה לתת לכם כמה דוגמאות מחיי היום יום שלי : אני אם חד הורית ל2 ילדים בוגרים.התגרשתי כשהיו קטנטנים ואני לא זוכרת יום אחד של מנוחה מעבודה שהמטרה שעומדת מול עיני היא לתת לילדים האלה כל מה שהם צריכים והחשוב מכל חינוך ולימודים.
לאמר לכם שהיה לי קל? לא ולא ,אבל כשאני רואה את התוצאות מול העיניים שלי יום יום אני גאה כי גידלתי ילדים לתפארת ויעידו על כך כל מי שמכיר אותי ואותם.
בגלל שחיי לא היו חיים קלים הפכתי רגישה לכל מיני אנשים שונים סביבי ולהלן דוגמאות מחיי היום יום שלי:
בשעות הבוקר כשאני יוצאת לעבודה וזורקת אשפה אני רואה שקיות אשפה מפוזרות על הרצפה,שקיות של אנשים רעים ! אנשים ללא חינוך !
אני אוספת את כל האשפה מהרצפה ומשליכה לפח כי אני מכירה את האדם הקשיש שאחראי על הנקיון בסביבה ודואגת שלא יהיה קשה לו לעבוד.
**************
יש לי שכנה קשישה קשת יום וערירית שאוספת בקבוקים לפרנסתה. במשך השבוע אני ניתקלת ברחוב עם בקבוקי משקה,אני אוספת,ובסוף שבוע הולכת אליה בלי שאף אחד יראה ומניחה את שקית הבקבוקים ליד הדלת שלה- והיא אפילו לא יודעת שזו אני.
*************
יש לי בבית קופת צדקה שבני ואני ממלאים.כשהיא מלאה אני נותנת לעניים פושטי יד ברחובות.
*************
כשאני הולכת לפתוח את תיבת הדואר שלי ובדרך פותחת את המעטפות , גם אם המכתב לא חשוב לא יכול להיות מצב שאני אשליך ברחוב! אני אקח את המעטפה איתי עד הבית ואשליך אותה בפח האשפה בביתי.
*************
אני נוהגת לעשות סדר בארונות הבגדים של ילדיי ושלי ולעולם לא זורקת מה שלא לובשים.ממלאה בשקית גדולה ומוסרת למשפחות עניות.
*************
נוהגת באופן קבוע מדי בוקר להשאיר בפינת הרחוב קעריות מים או חלב לחתולי רחוב אומללים שזרוקים ברחובות.
************
אם אני נמצאת בתור בקופת חולים ,במכולת,או איפה שלא יהיה,תמיד מוותרת על תורי לטובת אדם מבוגר.
***********
ספרי לימוד, ילקוטים במצב טוב שבתי לא משתמשת אני מעבירה לילדים שבאים ממשפחות מצוקה,לא זורקת לפח!
***********
התחייבתי למחשב חדש לבתי,קניתי אותו בתשלומים ואת המחשב הקודם שהיה במצב טוב פירסמתי בלוח "יד 2" ומסרתי ללא תמורה לבחורה  שהיתה זקוקה לו.
 
חברים יקרים, יש עוד הרבה האמינו לי וזה ברמה היומיומית! גם לי קשה כאם חד הורית ואפילו קשה מאוד אבל אני מרגישה שאני חייבת להתחלק עם הזולת.

נורית



3. המורה שבלב
 
מעולם לא ידעתי מתמטיקה. כשלמדתי בתיכון ערב בתל-אביב בשנת 1955 נאלצתי לקבל עזרה פרטית שאותה ממנתי משכר עבודתי בשעות היום. חברתי לאה ואני . קבלנו שיעורים משותפים כדי להתחלק בהוצאות.
מורתנו הייתה הגב" לאה משורת שגרה ברחוב העבודה 11 בתל-אביב.
היא היתה אישה גלמודה ., חיה בבית דירות ולו פרוזדור ארוך אשר בקצהו היה מטבחה.
חדרה היה צנוע ביותר: חדר קטן, מיטת ברזל מכוסה בשמיכה צבאית אפורה. ארון בן. שתי דלתות צבוע בצבע שמן חום כהה. במרכז החדר עמד שולחן אוכל מכוסה בשעוונית פרחונית ומסביבו 4 כסאות. ליד שולחן זה עסקנו בלימוד המשוואות, הלוגריתמים, חפיפת משולשים, נוסחאות וכל השאר.
תמיד אהבנו להגניב מבט אל החלון המסורג הנשקף אל הגן ולהאזין לציוץ הציפורים, כדי לתת רגע מנוחה למוחותינו היגעים מעמל היום, בעוד ששעות הלימודים בבית הספר היו עדיין לפנינו.
לאה הייתה .מורה דקדקנית מאין כמוה. היא לא התחשבה בעובדה שהיינו עמוסות בשיעורי בית מבית הספר, אלא הוסיפה משלה כהנה וכהנה. את השבתות בילינו מצאת החמה עד צאת הנשמה בפתרון תרגילים ובעיות מילוליות. בעבורי זו הייתה תקופה קשה ולמרות עייפותי הרבה לא הפסדתי אף לא שיעור אחד. חברתי ואני הערצנו אותה על קפדנותה, ועל דרך ההוראה שלה. גם היא למדה לכבד אותנו על אורח החיים שבחרנו . כדי להשיג תעודת בגרות שהייתה בזמנו נחשבת לתעודה בעלת ערך יקר יותר מאשר תואר ראשון בימינו. יש לציין כי בתקופה ההיא למדו בביה"ס התיכון רק תלמידים להורים בעלי יכולת כלכלית.
עברנו את הבחינה במתמטיקה בהצלחה וזכינו לתעודה הנכספת. ואז נפרדנו ממורתנו היקרה ופנינו לחפש את דרכינו בחיים.
לימים נישאתי, כמובן שהזמנתי את המורה לאה לחתונתי ומאז לא ראיתיה שנים רבות.
היא נשארה בליבי לאורך כל השנים. בכל פעם שעברתי בסביבת מקום מגוריה, עברתי ברחוב העבודה, הצצתי ב תיבת הדואר של הבניין המיוחד ביופיו כדי להיווכח ששמה רשום בכתב ידה על דופן התיבה.
לא היה בי אומץ לעלות לקומה השניה, לדפוק בדלת , פשוט לא היה לי נעים.
יום אחד כאשר .בתי הייתה בת עשר הודעתי לה שאני מתכוונת להכיר לה את מורתי משכבר הימים. בשבוע הקודם מצאתי בתיבת הדואר את חשבון החשמל שלה כך הייתה לי הוכחה כי היא בחיים. מה שמחתי על "התגלית" הזו   ן זה מה שעשיתי.
דפקתי בדלת החומה המוכרת מאז הימים הרחוקים. הדלת נפתחה באיטיות ובפתח הופיעה מורתי היקרה, דקה, כחושה, שיער השיבה שלה עיטר את פניה שלא השתנו. מבטה ועיניה החכמות הביעו את תמיהתה. היה לה קשה להכיר אותנו, גם אם הזכרתי לה מי אני לא הייתי בטוחה כי היא זכרה, שכן נראתה לי מבולבלת, אולי גם מתרגשת.
באיטיות צעדה לעבר מטבחה אשר בקצה הפרוזדור וחזרה עם עוגת שמרים בצורת שבלול והגישה לבתי. ישבנו ליד אותו שולחן .. שום דבר לא השתנה בחדר. הוא נותר כפי שהיה.
היא סיפרה כי .לקתה בליבה ולכן אינה מסוגלת לנקות את ביתה. בקשתה היתה שאשיג לה עוזרת והדגישה., בתשלום. הבטחתי לה שאעשה כמיטב יכולתי.
למחרת כבר הייתי במחלקת הרווחה של עירית תל-אביב. סיפרתי מי אני ומה אני מבקשת.
העובדת הסוציאלית הייתה בהלם ממה ששמעה ועל שלא שכחתי את מורתי במשך .20 שנה ויותר. היא מיד נרתמה למשימה והבטיחה לבקר בביתה ולטפל בבקשתי.
כעבור ימים ספורים צלצל הטלפון בביתי ועל קו הייתה העובדת הסוציאלית. כך אמרה: "את זוכרת שפנית אלי בקשר למורה שלך? ובכן היום הגיעה לשם מתנדבת של הביטוח הלאומי כדי לפגוש את מורתך. הדלת הייתה נעולה איש לא ענה לדפיקות. היא פנתה אל השכנים בבניין שהיו בעלי חנויות , צורפים. גם הם לא ראו אותה באותו יום. הם ניסו לפרוץ את הדלת ולא הצליחו. אחד מהם יצא לחצר טיפס על סולם וראה אותה שוכבת במיטתה כשדלת חדרה נעולה מבפנים. והיא הוסיפה. מורתך נפטרה, הלוויה , היום בשעה 15.30".
לא חשבתי הרבה, השעה הייתה 14.00 בדיוק חזרתי מעבודתי כמורה. הכנתי במהירות ארוחה צהריים לילדי ומיד נסעתי לכיוון בית העלמין בחולון..
זו הייתה לוויה מוזרה. היינו .שישה מלווים. שלושת הצורפים העובדים בשכנות, בחור צעיר שהיציג את עצמו כתלמידה לשעבר, המתנדבת של ביטוח לאומי ואני.
עלינו על האוטו השחור של חברה קדישא , ישבנו סביבה שותקים ועצובים. לא ידענו כמה גלמודה היא הייתה בחייה ובמותה. נסענו קברת דרך ארוכה בתוך בית העלמין והגענו לפינה הניסתרת של חלקת הביטוח הלאומי בה היא נקברה, בין המצבות האפורות העשויות מבטון.
עורך הלוויה נדהם לשמוע כי אינני קרובת משפחה וכי הייתי תלמידה שלה. "את עושה מצווה גדולה" הוא אמר
אינני רוצה לחשוב מה היה קורה אילו לא ערכתי את ביקורי דווקא באותו מועד. אין זאת כי הייתה זו שליחות אמיתית.
.לעולם ידע אדם, כי תמיד יש מישהו המצפה ממנו לעזרה. הושיטו יד!                                                                                                   
 
רותי נימקובסקי
פתח -תקוה
 

4. האישה וכוס המים


אני עובדת בתחום  המחשבים החנות  קרובה לתחנה מרכזית..שם נמצאים כל העובדים הזרים וכל האנשים שלא ציפיתם לפגוש.
יום אחד עברה ברחוב מישהי ונראה כי הייתה זקוקה לעזרה פתחתי את הדלת מיד הגשתי לה כוס מים ולא הבחנתי כי זו זונה אבל מה לעשות   היא עמדה  להתעלף מול הדלת שלנו...פתחתי אותה ופתאום הגיע הסרסור שלה אמר כי היא רוצה כוס מים..הגשתי לה כוס מים ועוד אחת. ראיתי שהיא חזרה לעצמה...בתוך כל הבלאגן הזה שמתי לב למלבושיה כמעט ולא היו חצאית מיני קצרצרה והחולצה פתוחה עד כדי שניתן היה לראות מה שמתחת נבהלתי שקלטתי למי פתחתי את הדלת בעודי סוקרת אותם  הודו לי ויצאו...
מבלי משים לב עזרתי אולי לאותה בחורה שמחתי שהרגישה יותר טוב. נכון שאלמלא לא הייתה בצרה הזו היה עוד יותר טוב אבל לא כל מה שמבקשים קורה
אפשר להגיד גם כן מעשה טוב.

גלית

תל-אביב

 
 5. הניתוח

במהלך חודש מרץ השנה,  נותחתי בכף רגלי, בחדר הניתוח של המחלקה האורטופדית באשפוז יום. מאחר והניתוח התבצע בהרדמה מקומית, הייתי די לחוצה.

לצידי בכל זמן הניתוח, עמדה אחות חדר הניתוח גב' דה-רוסו, שעשתה כל מאמץ להוריד את רמת החרדה שלי. היא שוחחה איתי, תיבלה את דבריה בהומור, ענתה על שאלותי והפגינה אנושיות יוצאת דופן.

בתום הניתוח, נתנה לי ביוזמתה את מס' הטל' האישי שלה, על מנת שאספר לה על התאוששותי.

אני לא אדם שיוצא ונכנס לחדרי ניתוח כבשגרה, ולא בקיאה בהתנהגותן של אחיות. אך כן בקיאה בהתנהגותם של אנשי מקצוע בארצנו, והתנהגותה של דה-רוסו היתה חריגה ומפתיעה בכל מובן.

הלואי שאנו "הציבור הרגיל" היינו פוגשים יותר
ויותר נותני שירותים כאלו, וכך החברה שלנו היתה טובה הרבה יותר.

אורלי
תל אביב